יום שני, 14 בנובמבר 2011

צייטגייסט (החיים ביום אחד)

לקראת סופו של הסרט "החיים ביום אחד" שיפתח השנה את פסטיבל "דוקאביב", מופיעה סצנה הנראית כאילו יצאה מהסדרה "מחוברות". בסצנה, צעירה אמריקאית יושבת במכוניתה בשעת לילה מאוחרת, בעוד סופת ברקים משתוללת בחוץ, ומספרת למצלמה, כמעט בבכי, כיצד כל היום חיכתה שיקרה משהו מיוחד ששווה לתעד. משהו שיהיה מעניין ומרגש וראוי מספיק בכדי להיכנס לסרט. אבל שום דבר כזה לא קרה והיא רק עבדה כל היום, למרות שזה יום שבת. ואז דבר מדהים מתרחש, מעצם התיעוד העצמי והידיעה שאת המונולוג הזה יראו בפוטנציאל מיליוני צופים, מצב רוחה של הצעירה מתרומם. התיעוד העצמי הופך לשיאו של היום האפרורי שעברה, כמו גם לאחד הרגעים היפים בסרט.
סצנה זו היא במובן רב דוגמא לאחת מהתופעות הבולטות והמעניינות של תקופתנו - הצורך הקיומי בשיתוף. צורך שהפך עבור רבים לדרך חיים כמעט בתרבות ה"ריאליטי" והווב 2.0. האתר YouTube הוא מהפופולאריים שבאתרי השיתוף, וביולי האחרון התבקשו משתמשיו על ידי הבמאי זוכה האוסקר קווין מקדונלד והמפיק רידלי סקוט ("בלייד ראנר") לתעד את עצמם בתאריך ספציפי אחד, שבת, ה- 24 ליולי 2010, ותוך כך גם לענות על מספר שאלות. (מה אתה אוהב? ממה אתה מפחד? מה יש לך בתיק?) הצילומים הללו, שמשו לאחר מכן ליצירת סרט תיעודי בן 95 דקות, שבהגדרתו מבקש להוות קפסולת זמן עבור הדורות הבאים.
זו אינה הפעם הראשונה שסרט דוקומנטרי מבקש לתעד את כלל המין האנושי בזמן נתון. התקדימים הבולטים לכך היו טרילוגיית הסרטים "הנבואה" שביים ג'פרי רג'יו בהפקתו של פרנסיס פורד קופולה, ו"בארכה" שביים רון פריק. אולם זו הפעם הראשונה שהחומרים של סרט כזה מגיעים מגיבוריו, ובכמויות. הסרט נערך מתוך 4500 שעות של חומרי גלם שצולמו בכ-120 מדינות ברחבי העולם, ומציג פסיפס המורכב מחייהם של המשתתפים הרבים בפרויקט הזה. וכידוע, החיים עולים על כל דמיון. הסרט מצחיק, מרגש עד דמעות, מפחיד ואפילו מזעזע לעיתים. העורך ג'ו ווקר, שיתארח השנה בפסטיבל, שזר ברגישות את הרגעים הבנאליים היומיומיים, כמו צחצוח השיניים והכנת ארוחת הבוקר, לצד נרטיבים מתמשכים, שהסרט שב וחוזר אליהם, כמו לדוגמא סיפורו של צעיר קוריאני המטייל כבר שנים בעולם רכוב על אופניו, או תיעוד משפחתי מרגש של אישה צעירה חולת סרטן.
הסרט מורכב כצפוי מחומרים שרמתן הטכנית אינה אחידה. חלקם מצולמים במצלמות חובבים ולעומתם חומרים רבים הם איכותיים ואף מרשימים עד שלעיתים קשה להאמין שהם אכן אותנטיים, שכן לא קל לדמיין שאנשים מאוכלוסיות נחשלות יהיו בעלי אמצעים לתעד את עצמם ואז גם להעלות את החומרים לרשת. אלא שאז אנחנו מתוודעים לילד דרום אמריקאי, מצחצח נעליים, השולף מתוך בקתה רעועה בה הוא חי את הצעצוע האהוב עליו, לפטופ קטן, שעמו, כפי שהוא מספר לנו, הוא גולש באינטרנט ולומד דברים נפלאים מהוויקיפדיה, או לצלם צעיר מקאבול, אפגניסטן, הנושא עמו תמיד צמד מצלמות משוכללות, ומעיד עליהן שהן "כמו התינוקות שלו". וכך מסתבר לנו בעצם, שמגפת התיעוד והשיתוף כבר חובקת עולם.
האתר YouTube הפך בשנים האחרונות למאגר אינסופי של חומרים, ומשמש כהשראה וספק של חומרי גלם ליותר ויותר אמנים מתחומים שונים, (בין השאר גם לכוריאוגרפית רננה רז ולמוסיקאי קותימן, שיתארחו גם הם בפסטיבל, בפאנל "אנשי הדוק הבא"). ואכן, יש משהו מעורר השראה ברעיון של יצירה משותפת, אם כי חשוב להזכיר, שאת הקרדיטים ליצירה, קוטפים בסופו של דבר יוזמי הפרויקטים, הבימאים, המפיקים, אנשי החזון. או במילים אחרות, אלו שמוציאים אותנו מהמחשב אל אולם הקולנוע. סרט משותף לגמרי יקרה כשהמשתמשים יוכלו גם לקחת חלק בעריכת החומרים. וזה, כפי הנראה, רק עניין של זמן.
פורסם בטיים אאוט, מאי 2011

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה